אתמול השתתפתי לראשונה במפגש של מיזם “זיכרון בסלון”. לאחר מבוכה והתלבטות החלטתי השנה סוף סוף ללכת. עכשיו אני יודעת שזה רעיון נפלא וההזדמנות חשובה ומרגשת. תודה ליוזמים. ממליצה לכולם.
ניצול “לייט”
בתחילת הערב פגשנו את מנחם, ניצול שואה בן שמונים שחי בכפר סבא, ומעיד על עצמו כי הוא ניצול “לייט”. בזכות אמו שהיתה אישה אמיצה, עצמאית ובעלת תושייה ומנה של מזל שרד את המלחמה ועלה איתה ארצה ב-1948.
מנחם נולד ב”פולניה” והיה רק בן שנה וחצי כשפרצה המלחמה. לאחר שאביו לא חזר מהעבודה כמה ימים החליטה אמו לקחת אותו ואת אחותו ולברוח מזרחה לרוסיה. בתום שבועות של נסיעות רכבת קשות ומקוטעות הגיעו לרוסיה. משם שלח אותם סטלין (“הציל אותנו, ימח שמו”) למחנה עבודה בסיביר.
בזכות כשרון התפירה שלה הצליחה האם לספק את המינימום לילדיה, בתנאים הבלתי אפשריים ששררו. לאחר ארבע שנים של תפירת מדים לצבא הסובייטי, קור קיצוני ורעב כבד הסתיימה המלחמה ולמשפחה הותר לעזוב את סיביר ולהדרים לקירגיסטן. גם שם, לרוע המזל, הקור היה עז והאוכל בצמצום.
(שימו לב: אנקדוטה)
“יום אחד אמא הלבישה אותנו והודיעה לנו שאנחנו הולכים להלוויה”, סיפר לנו מנחם, “אבל אנחנו לא הכרנו כמעט איש ולא שמעתי שמישהו מת. היא הורתה לי לא לומר דבר והוליכה אותי ואת אחותי במסע ההלוויה כשהיא צובטת אותנו מדי פעם על מנת שנזיל דמעה ונבכה. רק בתום ההלוויה הבנתי למה אנחנו שם: ארוחה שהוגשה למתאבלים כמנהג המוסלמים המקומיים. כך המשכנו להשתתף בעוד הלוויות, להיצבט, לדמוע ולאכול היטב” (סליחה שאני נדחפת, אבל הסיפור הזה הוא דוגמה מצוינת למה שאני חוזרת ומדגישה: בתיעוד זיכרונות חשוב מאוד לשתף באנדקוטות מלאות פרטים שמדגימים וממחישים את המצב או הדמות, בדיוק כפי שמנחם עשה).
למרות שהמלחמה כבר הסתיימה הטרגדיות של מנחם ומשפחתו לא תמו. אחותו הבוגרת ששרדה איתם את הבריחה מפולין, החיים בסיביר והתנאים הקשים בקירגיסטן – נהרגה במהלך רעידת האדמה שהכתה באזור ב-1946…
אניית המעפילים שלא הגיעה
בחלק השני של הערב התוודענו לכישלון העפלה אדיר שהסתיים ברציחתם על ידי הנאצים של מעל 1,000 מעפילים יהודים. מדובר בפרשה המכונה “קלדובו-שאבאץ”, על שם הכפר והעיירה היוגוסלביים בהם נתקעו המעפילים במשך שנה חצי במהלך 1940-1941. המעפילים, שיצאו אחרי פרוץ המלחמה מאוסטריה בצורה מאורגנת, עלו על ספינות נהר ושטו בדנובה במטרה להגיע לים השחור, לעבור לאנייה של המוסד לעליה ולהגיע לחופי פלסטינה.
עם זאת, מסיבות שאין עליהן הסכמה, האנייה שהיתה אמורה לאסוף אותם בים השחור ונרכשה בדיוק לטובת המטרה הזו – הדוריאן 2 – מעולם לא הגיעה לחלץ אותם. עם כניסת הגרמנים ליוגוסלביה, נתפסו המעפילים ונרצחו בירי לבורות ובמשאיות גז.
“האנייה נראתה אוי ואבוי”
על אניית הדוריאן 2, למען האמת, שמעתי ממקור ראשון ודווקא ממישהי שניצלה בזכותה. בשלב כלשהו החליטה ההנהגה בארץ לעשות באנייה שימוש לטובת הצלת מעפילים אחרים שהמתינו בקונסטנציה. מירה, גברת שכתבתי איתה את זיכרונותיה, עלתה על ספונה הצפוף (“האנייה נראתה אוי ואבוי אבל אני לא זוכרת שפחדתי”) והצליחה להגיע ארצה.
קורותיה של הדוריאן 2 סבוכים ביותר וכוללים מטרות ואינטרסים מנוגדים והרבה מאוד לחצים וחששות, עליהם ניתן ללמוד מאתר המעפילים ומהסרט “דילמת הדריין”. מאות יהודים נרצחו בגלל שלא הגיעה אליהם ומאות אחרים ניצלו כי הגיעה אליהם. היא היתה, למעשה, האנייה האחרונה שהצליחה להגיע לחופי פלסטינה במהלך המלחמה.
מכירים את הפרשה? מה דעתכם על החלטות ההנהגה?