אחת השאלות שאני תמיד מציגה לאנשים שאני כותבת איתם את זיכרונותיהם (ולרוב שואלת בניסוחים שונים כדי שבטוח אקבל תשובה) היא: על מה אתם מתחרטים? מדובר בשאלה חשובה מאוד לתהליך התיעוד האישי, ובכלל כדאי שכל אחד ישאל זאת את עצמו מדי פעם. התשובה כמעט תמיד תעורר אי נוחות, בעיקר אם עונים עליה לאחר מחשבה עמוקה ובכנות. המרואיינים שלי, בשלב הזה, כבר בשלים להשיב בפתיחות על השאלה הזו. אני מציגה אותה לאחר שעות רבות של שיחות, כשסימפתיה ואמון נוכחים כבר מזמן בחדר, והתשובה לה, כמעט תמיד, תופיע בפרק האחרון בספר הזיכרונות. בתום ראיונות רבים הגעתי לשתי אבחנות בעניין זה.
ראשית, אנשים נוטים להתחרט יותר על דברים שלא עשו מאשר על דברים שעשו. נראה לי שזה כבר סוד די ידוע, לא? יובל אברמוביץ, איש הרשימות, בספרו “ההזדמנות” כותב על זה משהו מעניין: “על טעויות אנחנו לומדים לסלוח לעצמנו, אך טעם ההזדמנות שהוחמצה נשאר בגוף עד יומנו האחרון”.
ובכן על מה אנשים מתחרטים?
תלוי את מי שואלים. נשים, ברוב הגדול של המקרים, השיבו לי שהן מתחרטות שלא המשיכו בלימודיהן, שלא סיימו את לימודיהן או שלא למדו מקצוע. מרביתן עסקו במשך החיים בעיקר בגידול הילדים ובטיפול בבית. באופן טבעי לא יכלו להתפתח גם מבחינה מקצועית ו/או אישית.
מרבית הגברים, מנגד, השיבו שהם מתחרטים שלא בילו מספיק זמן עם ילדיהם בגלל העבודה שלהם. החרטה הזו נפוצה ביותר ומופיעה במקום השני ברשימת חמש החרטות הגדולות לפי ברוני וור (Bronnie Ware). וור היתה אחות שליוותה חולים לקראת מותם וכתבה את ספר הזיכרונות המפורסם The Top Five Regrets of the Dying. רוצים לקרוא על חמש החרטות הנפוצות ביותר? בקרו באתר שלה: http://www.bronnieware.com/regrets-of-the-dying
המשותף למשיבים שאני ראיינתי הוא הגיל שלהם, שנע בן ששים וחמש לתשעים וחמש. לכולם היה הרבה זמן להרהר בחיים שעברו, באילוצים ובפחדים שהתמודדו איתם ובדרך שעשו זאת. היו להם סיבות שונות שהובילו אותם לכתוב את זיכרונותיהם אבל לכולם היו חרטות. הזמנים השתנו במובנים רבים, אבל כמו להם גם לנו יש אילוצים ופחדים ובוודאי בגיל שמונים נספר על חרטות. מה אתם חושבים שתשיבו אז? האם אתם חיים בשלום עם הידיעה שאתם עלולים להתחרט על הדברים הללו? האם שווה לכם למנוע חלק מהחרטות הללו?